תכנית המבוססת על מחנה לבני 14-15, במשך 23 ימים
הסטפ-אפ הראשון התקיים בשנת 1985
מחנות מסוג סטפ-אפ מעודדים בני נוער לקחת תפקיד מנהיגותי בתכנון וניהול פעילויות CISV. המשתתפים והמדריכים הבוגרים המלווים אותם משתמשים בעקרונות החינוך לשלום של ה-CISV, המנחים את נושא המחנה סביבו מתוכננות הפעולות השונות. דוגמא לנושאים המהווים נושא המחנה: זהות, דמוקרטיה והגנת הסביבה.
משלחות סטפ-אפ מגיעות מתשע מדינות שונות ומורכבות מארבעה בני נוער, שני בנים ושתי בנות, המתלווים על-ידי מדריך בוגר. המחנה מנוהל על-ידי צוות ניהול מחנה (Staff).
השתתפות בסטפ-אפ
ההשתתפות בסטפ-אפ מעניק לך הזדמנות מדהימה ללמוד על נושאים חשובים המשפיעים על כולנו וכיצד מתמודדים איתם וחושבים עליהם בתרבויות שונות. את/ה תחשוב/תחשבי כיצד תשתמש/י בידע שלך וביכולות המנהיגות שלך לצורך שימוש בהם בבית הספר או בקהילה שלך. לא פחות חשוב מכך, החוויה במחנה סטפ-אפ מאוד מהנה ונוצרים בו קשרים הנמשכים כל החיים.
שבועות
גיל המשתתפים
גיל המשתתפים
מדינות
מ-9 מדינות יוצאות משלחות של 4 חניכים ומדריך לסטפ אפ, במחנה החניכים אחראיים על להעביר את הפעולות במשך רוב היום.
תוך כדי הכנת הפעולות עם הצוות שלי, הארוחות המשותפות והזמן החופשי התגבשתי עם ילדים מכל העולם, הכרתי אותם לעומק, מכל הכיוונים שלהם כמו שאפילו חלק מהחברים הטובים ביותר חברים שלי אני לא מכיר. המחנה גרם לי להרגיש שונה, עם זאת שהרגשתי מאוחד עם כל האנשים שהיו שם, שבאו מכל העולם, והרגשתי גם את הזהות הישראלית שלי מתחזקת. אני רוצה להאמין שנהייתי בן אדם שונה לטובה כשחזרתי לישראל. רכשתי חברים לכל החיים מכל העולם (שעם חלקם נפגשתי אחרי המחנה) ובמיוחד מישראל. אנשים שעדיין מחזיקים חתיכה מהלב שלי, אנשים שאני לא אשכח...
שמעתי על התנועה מחברה מהצבא, וכשאני אומרת "שמעתי" אני בעצם מתכוונת שזה הדבר היחיד ששמעתי עליו ממנה- על "החברה מפולין", "החבורה מאיסלנד" ו"החבר הכי טוב בעולם כולו ממצרים".
מפה לשם מצאתי את עצמי נרשמת למיונים, וכשגיליתי שאני הולכת להיות מדריכת סטפ-אפ, הבנתי שאני הולכת להקריב מספר לא מבוטל של ימי שישי בזמן הקרוב לטובת הכשרת המדריכים. מה שנראה בהתחלה כמו קצת כאב ראש (במיוחד לחיילת שבשבילה ימי שישי לא נופלים מקדושה) לא רק נתן לנו הכנה מעולה, אלא גם גיבש אותנו כקבוצת מדריכים שהייתה משענת לאורך כל הדרך ובזמן המחנה.
בסופו של דבר אחרי אין סוף ציפייה קיבלתי את השיבוץ ואת שמות 4 הילדים שאני לוקחת איתי והתחלתי את תהליך הכנת המשלחת. אני אהיה הכי כנה שאפשר ואגיד שתהליך ההכנה לא היה קל - לקבוע עם הילדים זה קשה!! מתי קרה שילדים בכיתה ט' הם כאלה עמוסים?? החודשים הקרובים התרכזו בלנסות למצוא זמן בין אימוני האתלטיקה, הצופים, הכנפיים של קרמבו, תכנית אלפא למצוינות, סרט גמר של מגמת קולנוע אהה וכמובן - בית הספר שלהם. בסופו של דבר הצלחנו להפגש אפילו יותר פעמים מהמינימום ההגיוני ולפני ששמתי לב בכלל אנחנו בדרך לפורטוגל.
הגענו לפורטוגל, ואחרי סופ"ש בנפרד (הילדים היו במשפחות מארחות) סוף סוף המחנה התחיל! במשך 23 ימים שעברו בקצב של שבוע והכילו חוויות של שנתיים, ביליתי את הזמן שלי בלנסות להכיר ולהגיע אל כמה שיותר ממשתתפי המחנה, מכל המשלחות, בכל ההרכבים, ותוך כדי גם לדאוג לחניכי המשלחת שלי שרוב הזמן נראה כאילו אני צריכה אותם יותר משהם צריכים אותי. קבוצת המדריכים והסטאף הורכבה מכ-15 מבוגרים שכשהיינו ביחד בקלות אפשר היה להתבלבל ולחשוב שאנחנו החניכים, וביחד עזרנו לילדים לתפעל את המחנה שבתקווה צריך להיות כמה שיותר שלהם. הם קבעו (חלק) מהלו"ז, בנו את הפעילויות והחליטו על התוכן שלהן כשכל פעילות יותר מדהימה מקודמתה. יצא לי להשתתף בשיחות עם ילדים בכיתה ט' שהיו יותר עמוקות מהשיחות שאי פעם ניהלתי עם רוב המבוגרים ועם כמה שזה נשמע קלישאה - יצא לי להציג את ישראל באופן אחר. עכשיו אנחנו 4 חודשים אחרי המחנה, ואני מנסה להפגש עם המדריכים בכל הזדמנות שרק יש, בזמן שגם הילדים מהמשלחת שלי עושים טיולים כדי לפגוש את החברים שלהם.
נכון, לא הכל היה קל, ולא כל פעילות עברה חלק, אבל כל הרגעים האלה שבאותו זמן אתה עומד עם פה פעור בזמן שהמוח שלך מאתחל את עצמו מחדש כדי להבין איך להתמודד עם הבעיה שהחניך שעומד מולך העלה, כל ההתמודדויות, והאפשרות לצחוק עליהן אחר כך הם מה שהופך את המחנה הזה לחוויה שתלך איתך לכל החיים.
