אתחיל מהסוף בכך שאגיד שזו קלישאה אחת גדולה. קלישאה שכל אחד מאיתנו היה רוצה שהילד שלו יהיה חלק ממנה. רגעים קסומים חקוקים לי בזכרון עד היום, ולא נראה כי מתכוונים לפוג. התמודדות בגיל צעיר עם מרחק, פיתוח סבלנות, אחריות, יכולות יצירת חברויות ומקפצה ייחודית לשפה האנגלית. אך לדעתי הדבר הכי חשוב הוא הפתיחות המחשבתית. כילד שחווה מחנות cisv, ההיכרות עם אנשים ממקומות שונים, מתרבויות שונות, השיח והחברות איתם, זה משהו שהעצים אותי והפך אותי למי שאני. כשאתה חבר מגיל צעיר של אנשים מעשרות מדינות, אתה באמת לומד לקבל את האחר, וזו מתנה לכל החיים.
