לווילג’ שלי הגעתי לגמרי במקרה. היה מקום חסר במשלחת שטסה לגרמניה. הוריי העירו אותי בבוקר אביבי ושאלו אותי “עמרי, אתה רוצה לנסוע בקיץ לאיזה מחנה בחו”ל לכמעט חודש ולפגוש המון אנשים מרחבי העולם?”. עם כמה שזה מוזר, עוד יותר בגלל שהייתי בסך הכל ילד בכיתה ה’, לא חשבתי יותר מדי וישר עניתי “כן, למה לא…”.
לא היה לי מושג. באמת שלא. זו היתה חוויה אדירה בהרבה ממה שיכולתי לדמיין. פגשתי אנשים ממדינות שעד אז לא ידעתי שקיימות בכלל. החיים במחנה לא היו דומים לאף קייטנה או אף חוויה שהכרתי עד לאותו הקיץ. האווירה היתה כל כך נעימה ובכלל לא שמתי לב לזה שהזמן עובר. פחדתי מזה שאולי האנגלית שלי לא מושלמת, אבל היו משלחות שבהם הילדים כמעט ולא ידעו להגיד מילה באנגלית – ואיכשהו, גם הם הסתדרו…. ועדיין הצלחנו לתקשר זה עם זה.
בשניה וחצי אתה כבר חבר של כל כך הרבה אנשים חדשים. עם חלקם אני בקשר עד היום, או לפחות יוצאים לבלות יחד כשמישהו מהם מגיע לטייל בישראל. למרות כל השנים שעברו, כשנפגשים שוב זה בכלל לא משנה.
המחנה הזה היה ללא ספק אחת החוויות המדהימות שחוויתי, מה שמשך אותי להשאר בתנועה כל כך הרבה שנים.
