אני כנראה לא אצליח לתאר את החוויה הזאת כמו שצריך - מי שלא היה במחנה של CISV לא יוכל להבין את הקסם שקורה שם. וכמה אני מקנא שלא הכרתי את הארגון הזה עוד בשלב הרבה יותר מוקדם!
על ה-CISV שמעתי דרך חבר קרוב מהצבא, אני חייב לו תודה על זה שהוא הצליח לשכנע אותי לקחת חלק מהדבר המדהים הזה. נרשמתי למיונים להדריך ווילג׳ ואחרי די הרבה ימי הכנה על חשבון ימי השישי שיקרים לכולנו קיבלתי את שמות ארבעת הילדים שאיתם ביליתי חודש שלם בקיץ! אני לא אשכח בחיים את ההתרגשות בקול שלהם (וגם בשלי) בשיחה הראשונה שהודעתי להם שהם נבחרו ומעכשיו הם יתרגלו לראות אותי יותר וביחד נתחיל להתארגן למחנה. מה שלא ידעתי, זה כמה מסובך יהיה לתאם בין ארבעה ילדים פעילים מאוד בכיתות ה׳ ו-ו׳ - אבל הצלחנו למצוא את הזמן ואפילו קבענו יותר מפגשים ממה שבד״כ נהוג ובלי שאף אחד מאיתנו שם לב - כבר היינו על מטוס בדרך לקנדה.
אני חושב שבחודש הזה הכרתי כ״כ הרבה אנשים לעומק, ילדים בני 11 ו 12 שהפתיעו בכל רגע מחדש בדיונים, ברעיונות, בצחוקים ובעיקר בהמון כוונות טובות. שכבת המדריכים וה-JCים (מדריכים צעירים) הייתה מגובשת ונתנה גב, חיבוק או עידוד לכל מי שרק היה צריך והסניף המקומי רק הרעיף עלינו את אהבתו בכל מקום שהיה יכול.
בחודש הזה אני בטוח שהשתניתי המון לטובה, נפתחתי לאנשים ולתרבויות חדשות, עסקתי והעברתי פעולות על נושאים שביום יום פחות חושבים עליהם, התנסויות בסיטואציות חדשות, לוויתי את הילדים בכל שלב ובכל מצב והשתדלנו לסיים כל יום בצחוק, יצרתי חברויות עם אנשים מכל העולם שעד היום אנחנו עוד בקשר ומנסים להיפגש, ובעיקר זכיתי להיכנס אל הקהילה הענקית הזאת של ה-CISV ולכן בחרתי גם להמשיך השנה בסניף שלנו.
אתחיל מהסוף בכך שאגיד שזו קלישאה אחת גדולה. קלישאה שכל אחד מאיתנו היה רוצה שהילד שלו יהיה חלק ממנה. רגעים קסומים חקוקים לי בזכרון עד היום, ולא נראה כי מתכוונים לפוג. התמודדות בגיל צעיר עם מרחק, פיתוח סבלנות, אחריות, יכולות יצירת חברויות ומקפצה ייחודית לשפה האנגלית. אך לדעתי הדבר הכי חשוב הוא הפתיחות המחשבתית. כילד שחווה מחנות cisv, ההיכרות עם אנשים ממקומות שונים, מתרבויות שונות, השיח והחברות איתם, זה משהו שהעצים אותי והפך אותי למי שאני. כשאתה חבר מגיל צעיר של אנשים מעשרות מדינות, אתה באמת לומד לקבל את האחר, וזו מתנה לכל החיים.
לווילג' שלי הגעתי לגמרי במקרה. היה מקום חסר במשלחת שטסה לגרמניה. הוריי העירו אותי בבוקר אביבי ושאלו אותי "עמרי, אתה רוצה לנסוע בקיץ לאיזה מחנה בחו"ל לכמעט חודש ולפגוש המון אנשים מרחבי העולם?". עם כמה שזה מוזר, עוד יותר בגלל שהייתי בסך הכל ילד בכיתה ה', לא חשבתי יותר מדי וישר עניתי "כן, למה לא...".
לא היה לי מושג. באמת שלא. זו היתה חוויה אדירה בהרבה ממה שיכולתי לדמיין. פגשתי אנשים ממדינות שעד אז לא ידעתי שקיימות בכלל. החיים במחנה לא היו דומים לאף קייטנה או אף חוויה שהכרתי עד לאותו הקיץ. האווירה היתה כל כך נעימה ובכלל לא שמתי לב לזה שהזמן עובר. פחדתי מזה שאולי האנגלית שלי לא מושלמת, אבל היו משלחות שבהם הילדים כמעט ולא ידעו להגיד מילה באנגלית - ואיכשהו, גם הם הסתדרו.... ועדיין הצלחנו לתקשר זה עם זה.
בשניה וחצי אתה כבר חבר של כל כך הרבה אנשים חדשים. עם חלקם אני בקשר עד היום, או לפחות יוצאים לבלות יחד כשמישהו מהם מגיע לטייל בישראל. למרות כל השנים שעברו, כשנפגשים שוב זה בכלל לא משנה.
המחנה הזה היה ללא ספק אחת החוויות המדהימות שחוויתי, מה שמשך אותי להשאר בתנועה כל כך הרבה שנים.
הייתה לנו חוויה נהדרת בפעם הראשונה, ובעקבותיה גם הבן השני השתתף בתכנית, ואני אפילו הפכתי למרכזת התכנית מטעם התנועה.
בתור מישהי שלא הייתה 'ילדת CISV', זו הייתה ההזדמנות שלי להתחבר לתנועה, ולחוות אותה יותר 'מבפנים'.
היתרון של התכנית הזו בכך שהוא מאפשר להכיר תרבות אחרת, באופן שלא מתאפשר כתייר. למדנו שבפינלנד לא נהוג לישון אחד אצל השני, שתחבורה ציבורית באירופה היא הבסיס עליו מסתמכים כולם (בניגוד להסעות הורים בארץ), שבצ'כיה מדייקים הרבה יותר מישראל...
זכינו להכיר ילדים מקסימים (גם אנחנו, ההורים, זכינו, בניגוד למחנות שבהם רק הילדים זוכים לכך), וההיכרות אתם הביאה לחיבור גם בין המשפחות, כך שאפילו נפגשנו אחרי סיום התכנית כי הקשר נמשך.
זכינו גם להכיר משפחות ישראליות נהדרות, שעם חלקן אנחנו שומרים על קשר עד היום (ובינינו, כמה פעמים יוצא להכיר חבר'ה בגילנו, שלא במסגרת עבודה או היכרות שטחית?)
ולא פחות חשוב – הילדים חזרו הביתה והבינו שיש לנו ארץ נהדרת (בלי ציניות): שהיא מאוד מגוונת בנופים שלה, שההורים כאן מאוד משקיעים (לעומת מדינות אחרות בחו"ל), שהאירוח הישראלי מאוד 'לארג'', ושיש לנו הרבה מה להציע.
כמה פעמים יוצא לכם לשמוע את הבת שלכם אומרת "אמא, כל הכבוד לכם! היה לי נהדר, אבל הארץ שלנו נהדרת!" (וזה ציטוט אמיתי!)
מפגש הנוער בסלובניה הייתה אחת החוויות המשמעותיות ביותר בחיים שלי.
במשך שבועיים, אני ועוד 25 אנשים בני גילי מ-21 מדינות מכל רחבי העולם חיינו במקום אחד ועברנו חוויה אינטנסיבית ובונה ביחד, תחת ליווי חברי הדוק של צוות של 4 בנות בתחילת שנות ה-20 שלהן. התעוררנו ביחד, אכלנו ביחד, שרנו ביחד, ומעל לכל, העברנו לעצמנו פעולות תוכן של שעה וחצי עד שעתיים 4 פעמים ביום, שכל אחת ואחת מהן חיזקה את הדינמיקה שלנו או חשפה אותנו לפרספקטיבות ייחודיות שלא פגשנו לפני.
אני זוכר איך בכל ארוחת צהריים ישבתי לאכול ולדבר עם אדם ממקום אחר בעולם, לספר לו על דבר ישראלי שנשמע לו הזוי לחלוטין או לשמוע ממנו דברים מרתקים על המקום שממנו הוא בא. בגדול, פשוט חייתי זמן מיוחד שלא אשכח עם קבוצה של אנשים שכל אחת ואחד מהם נכנסו לי ללב ועזרו לי להתפתח וללמוד על עצמי המון.
מ-9 מדינות יוצאות משלחות של 4 חניכים ומדריך לסטפ אפ, במחנה החניכים אחראיים על להעביר את הפעולות במשך רוב היום.
תוך כדי הכנת הפעולות עם הצוות שלי, הארוחות המשותפות והזמן החופשי התגבשתי עם ילדים מכל העולם, הכרתי אותם לעומק, מכל הכיוונים שלהם כמו שאפילו חלק מהחברים הטובים ביותר חברים שלי אני לא מכיר. המחנה גרם לי להרגיש שונה, עם זאת שהרגשתי מאוחד עם כל האנשים שהיו שם, שבאו מכל העולם, והרגשתי גם את הזהות הישראלית שלי מתחזקת. אני רוצה להאמין שנהייתי בן אדם שונה לטובה כשחזרתי לישראל. רכשתי חברים לכל החיים מכל העולם (שעם חלקם נפגשתי אחרי המחנה) ובמיוחד מישראל. אנשים שעדיין מחזיקים חתיכה מהלב שלי, אנשים שאני לא אשכח...
מכל מדינה יוצאים לבד לסמינר בד"כ שני משתתפים, בן ובת, ובמחנה עצמו המשתתפים אחראים על מהלך רוב המחנה כלומר - לנקות, להעביר פעולות, להכין את האוכל, לעשות כביסה וכו'.
מעבר לכך שהמחנה היה לי פשוט כיף צרוף, אני מרגישה שבמהלכו התבגרתי ולמדתי על המחויבויות שנדרשות ממני כאדם בוגר. חוץ מזה, עד כמה שנשמע שהמחנה קשוח ודורש, הוא גם נותן הרבה מרווח לנשימה ומנוחה ובאמת פשוט לעשות כיף עם מלא אנשים חדשים ומדהימים.
מדריך צעיר הוא השילוב המושלם שבין תפקידי המחנה.
אתה נשלח למדינה זרה בתור נער צעיר, לבד וללא משלחת וליווי מבוגר. המטרה שלך היא לתת לילדים את החוויה הכי טובה שיש. את זה אתה עושה תוך כדי פיתוח עצמי אישי שלך כאדם בוגר.
אני נסעתי להיות מדריך צעיר בסינגפור. כל החוויה הייתה בשבילי משנת תפיסה. מהרגע שבו עליתי על מטוס לבד, תוך כדי ישיבות תכנון של פעולות עד הלילה יחד עם עוד מדריכים, צעירים ובוגרים, שעד לא מזמן היו זרים. גם התקשורת עם ילדים נוספים בגילאי 11 היתה חוויה בפני עצמה. לא כל הילדים בעלי ידע שפתי גדול מספיק בשביל לתקשר - לכן צריך למצוא את הדרך לתקשר באופן לא מילולי, אתגר מהנה ומיוחד משל עצמו.
לסיכום - אני יכול להגיד שעברתי חוויה משמעותית, שהשפיעה עליי ועל מי שאני בהרבה רבדים.
בשנה שעברה לקחתי משלחת למפגש נוער, מחנה קצר ואינטימי... 8 ימים 5 משלחות 30 ילדים סה"כ. הייחודיות של המחנה לגילאי 12-13 היא שזה הניסיון הראשון של הילדים בהדרכה, לאחר שבשנה שעברה רוב ילדי המשלחת שלי היו בווילג'. עכשיו הם באו למחנה בו הם סופסוף לוקחים חלק מהנטל והאחריות למחנה מוצלח - העברת פעולות. בתקופה בה הילדים מתבגרים הם גם מורדים לפעמים, תקופה בה הילדים אוהבים שמאכילים אותם בכפית ונהנים מהחוסר באחריות.
ישבנו בפעולה האחרונה של המחנה, פעולת הנרות הידועה, ושאלו אותי: "מהו הרגע המאושר/הזיכרון הבלתי נשכח מהמחנה?" ישר נזכרתי בפרצופים של ילדי המשלחת שלי - הסיפוק וההתרגשות ברגע שסיימו להעביר את הפעולה הלאומית שלנו. לאחר המון שעות עבודה, מרידות וחוסר רצון לבצע את המשימה (בהתחלה לפחות), ילדי המשלחת חוו את האושר והסיפוק בלסיים להעביר פעולה מוצלחת...
priceless.
שמעתי על התנועה מחברה מהצבא, וכשאני אומרת "שמעתי" אני בעצם מתכוונת שזה הדבר היחיד ששמעתי עליו ממנה- על "החברה מפולין", "החבורה מאיסלנד" ו"החבר הכי טוב בעולם כולו ממצרים".
מפה לשם מצאתי את עצמי נרשמת למיונים, וכשגיליתי שאני הולכת להיות מדריכת סטפ-אפ, הבנתי שאני הולכת להקריב מספר לא מבוטל של ימי שישי בזמן הקרוב לטובת הכשרת המדריכים. מה שנראה בהתחלה כמו קצת כאב ראש (במיוחד לחיילת שבשבילה ימי שישי לא נופלים מקדושה) לא רק נתן לנו הכנה מעולה, אלא גם גיבש אותנו כקבוצת מדריכים שהייתה משענת לאורך כל הדרך ובזמן המחנה.
בסופו של דבר אחרי אין סוף ציפייה קיבלתי את השיבוץ ואת שמות 4 הילדים שאני לוקחת איתי והתחלתי את תהליך הכנת המשלחת. אני אהיה הכי כנה שאפשר ואגיד שתהליך ההכנה לא היה קל - לקבוע עם הילדים זה קשה!! מתי קרה שילדים בכיתה ט' הם כאלה עמוסים?? החודשים הקרובים התרכזו בלנסות למצוא זמן בין אימוני האתלטיקה, הצופים, הכנפיים של קרמבו, תכנית אלפא למצוינות, סרט גמר של מגמת קולנוע אהה וכמובן - בית הספר שלהם. בסופו של דבר הצלחנו להפגש אפילו יותר פעמים מהמינימום ההגיוני ולפני ששמתי לב בכלל אנחנו בדרך לפורטוגל.
הגענו לפורטוגל, ואחרי סופ"ש בנפרד (הילדים היו במשפחות מארחות) סוף סוף המחנה התחיל! במשך 23 ימים שעברו בקצב של שבוע והכילו חוויות של שנתיים, ביליתי את הזמן שלי בלנסות להכיר ולהגיע אל כמה שיותר ממשתתפי המחנה, מכל המשלחות, בכל ההרכבים, ותוך כדי גם לדאוג לחניכי המשלחת שלי שרוב הזמן נראה כאילו אני צריכה אותם יותר משהם צריכים אותי. קבוצת המדריכים והסטאף הורכבה מכ-15 מבוגרים שכשהיינו ביחד בקלות אפשר היה להתבלבל ולחשוב שאנחנו החניכים, וביחד עזרנו לילדים לתפעל את המחנה שבתקווה צריך להיות כמה שיותר שלהם. הם קבעו (חלק) מהלו"ז, בנו את הפעילויות והחליטו על התוכן שלהן כשכל פעילות יותר מדהימה מקודמתה. יצא לי להשתתף בשיחות עם ילדים בכיתה ט' שהיו יותר עמוקות מהשיחות שאי פעם ניהלתי עם רוב המבוגרים ועם כמה שזה נשמע קלישאה - יצא לי להציג את ישראל באופן אחר. עכשיו אנחנו 4 חודשים אחרי המחנה, ואני מנסה להפגש עם המדריכים בכל הזדמנות שרק יש, בזמן שגם הילדים מהמשלחת שלי עושים טיולים כדי לפגוש את החברים שלהם.
נכון, לא הכל היה קל, ולא כל פעילות עברה חלק, אבל כל הרגעים האלה שבאותו זמן אתה עומד עם פה פעור בזמן שהמוח שלך מאתחל את עצמו מחדש כדי להבין איך להתמודד עם הבעיה שהחניך שעומד מולך העלה, כל ההתמודדויות, והאפשרות לצחוק עליהן אחר כך הם מה שהופך את המחנה הזה לחוויה שתלך איתך לכל החיים.
